(חלק ג' ואחרון) זמן קצר לאחר שהובל ראול ולנברג למוסקבה, יצא החרמש מן השק. חסינותו הדיפלומטית לא הועילה לו, והוא נכלא על לא עוול בכפו. חוקריו דחו את טענותיו בדבר הצלת היהודים, וטפלו עליו אשמת ריגול למען גרמניה הנאצית. בשנים הבאות סיפקו שוביו שלל הצהרות שונות על מצבו ומקום הימצאו, אך גורלו נותר עלום. ולנברג, אשר הושיע רבים כל כך, לא נושע בעצמו. מי שהצליח לחמוק מבין מלתעותיה של החיה הנאצית, נמחץ דווקא תחת כפתו של הדוב הסובייטי. אולם מורשתו המפוארת של ולנברג, אשר אבד במחשכים, תאיר לנצח כמופת של אנושיות ומוסריות. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבה נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=2805

(חלק ב') בעוד "הצבא האדום" מתדפק על שערי בודפשט, התגנבו לאוזני ולנברג ידיעות מזעזעות: שליטיה החדשים של הונגריה, חברי מפלגת "צלב־החץ" האנטישמית, התמסרו בהתלהבות לטביחת יהודיה. ולנברג שם אז את נפשו בכפו, והחל לנסוע בדרכים, כדי לחלק במו ידיו את דרכוני־החסות. הוא לא בחל באמצעים והצליח להושיע יהודים מצעדות־מוות, ממחנות־ריכוז, ומאלף ואחת מיתות משונות. למרות שנהיר היה לו שהן הנאצים והן אנשי "צלב־החץ" ביקשו את נפשו, ולנברג לא ידע פחד. לבסוף הגיע היום שלו ייחל בכל לבו: "הצבא האדום" כבש סוף־סוף את בודפשט. אולם דווקא אז, חלה בעלילה תפנית מחרידה. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=2798