(חלק ב') לאחר שהשתקע בדרום־צרפת, שכר וינסנט ואן־גוך, במעותיו האחרונות, מעון רחב־ידיים. הוא צבע אותו בצבע הצהוב, אשר סימל בציוריו רגשות אושר ואחווה. בין כתליו של "הבית הצהוב", קיווה ואן־גוך לכונן את מושבת האמנים שעליה חלם. אולם לאחר שניאות הצייר פול גוגן, להתארח "בבית הצהוב" של ואן־גוך, התגלו שני האמנים כשמן ומים. מכאן קצרה הדרך ל"טרגדיה בארל" המגואלת בדם. עד לסוף ימיו, עתיד ואן־גוך לסבול מהתקפי אובדן שפיות חוזרים ונשנים. למרות זאת, בתקופות החסד שבין ההתקפים, הוא המשיך לצייר את ציוריו הגאוניים כאחוז תזזית. שפוי ומטורף לסירוגין, דחוי ובלתי מוערך, עני ובודד, חש ואן־גוך כי סבל דיו עלי־אדמות. רק לאחר מותו, הפך ואן־גוך הרדוף לגיבור תרבות נערץ, וזכה להערכה שנמנעה ממנו בחייו הטרופים. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש: https://wordpress.com/post/niv-goldstein.com/2432

(חלק א') וינסנט ואן־גוך מוכר כאחד מגדולי הציירים בהיסטוריה, אך ציוריו המפעימים לא זכו להערכה במרוצת חייו רווי־הסבל. כבר למן נערותו, ניכר היה כי ואן־גוך התקשה למצוא את מקומו בעולם: הוא נפלט מכל מסגרת, התאהב בנשים הלא־נכונות, וחי בבדידות תהומית ובשולי החברה. לאחר תקופה קצרה וכושלת כמטיף דתי, מצא ואן־גוך את ייעודו האמיתי כצייר. אולם התנהגותו התמהונית הביאה אותו לעזיבת הולנד, וכשהוא עני, דחוי ורעב, התיישב בפריז. ואן־גוך הרדוף החל לחלום אז על הקמת קומונת אמנים, שבהם ראה את אחיו לגורל, בדרום-צרפת. אלא שעם מעברו לדרום שטוף־השמש, החלה קריסתו הנפשית של וינסנט ואן־גוך. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש: https://wordpress.com/post/niv-goldstein.com/2423