(חלק ד' ואחרון) ככל שהתקשה קיסר להתנהג ברומא כרומאי, הלכה והושחרה תדמיתו הציבורית. עיוור למתרחש ושמא אף שווה־נפש ביחס למורת‏־הרוח ממעשיו, אימץ קיסר גינוני־מלכות חדשים לבקרים. אף על פי שהיה למעשה מלך בלתי־מוכתר, הוא לא הסתפק בכך וסופו שאיבד הכול. בחמישה־עשר במארס בשנת 44 לפנה"ס, נפל קיסר שדוד על מרצפות הסנאט. דמותו החידתית ורבת־הפנים נותרה שנויה במחלוקת מני אז ועד היום. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=3213

(חלק ג') מקץ מספר מערכות עקובות־מדם בין לגיונות קיסר ופומפיוס, הוכתר הראשון כשליטן היחיד של רומא וכלל הפרובינקיות. הוא התפנה אז לריסוק מוסדותיה הוותיקים של הרפובליקה הדועכת: לאחר שהחליש את כוחה של אסיפת העם ורוקן מסמכות את הסנאט, נטל קיסר לעצמו שלל כיבודים וסמכויות מפליגים. אולם פולחן האישיות שעודד קיסר, וכן החשש שיהפוך את רומא למלוכה בראשותו, איחדו נגדו את יריביו המרובים. במחשכים החלה להתרקם קנוניה, והקושרים גמרו אומר להיפרע מקיסר אחת ולתמיד. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=3206

(חלק ב') לשם הבטחת מינויו לכהונת הקונסול, כרת יוליוס קיסר ברית חשאית עם שניים מאדירי רומא: מרקוס קראסוס העשיר כקורח ופומפיוס מאגנוס, המצביא המהולל. הקנוניה הבלתי־‏חוקית, המוכרת בכינוי "הטריומוויראט הראשון", אפשרה לשלושת האישים לעשות ברפובליקה כבתוך שלהם. לקראת סיום כהונתו ומחשש שנושיו יתבעו אותו לדין, פצח קיסר במסע מלחמה ממושך, שקיווה שיזכהו גם בתהילת מנצחים ובשלל ביזה. אלא שעם מותו בטרם עת של קראסוס, נותרו קיסר ופומפיוס בלבד בראש הרפובליקה הגוועת, וחומת חשדנות גבהה ביניהם. כך קרה, שלאחר שקיסר חצה את נהר הרוביקון, והפר ביודעין את האיסור על כניסת מצביא רומי בראש גייסותיו ל"עיר הנצח", נפל הפור. מלחמת אזרחים אכזרית פרצה אז ברומא בין מחנותיהם של צמד אדוני־המלחמה. למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש: https://niv-goldstein.com/?p=3196