(חלק ג' ואחרון) בפקודת הצאר אלכסנדר השלישי, החלו מקורביו של לב טולסטוי לחוש את נחת זרועה של אמא רוסיה. אולם הרדיפות לא ריפו את ידיו של טולסטוי. נאמן לאמונתו היוקדת, הוא עודד את חסידיו לנקוט סרבנות בלתי-אלימה, ובכך לשתק את הצבא ואת שלטון העריצות. בד בבד, הוא גינה בפומבי וללא מורא את ההוצאות להורג, חרחור המלחמה וחוסר השוויון. ואז, באישון לילה בנובמבר 1910, החליט טולסטוי שהגיע רגע האמת. נחוש לחיות את שארית ימיו לאור עקרונותיו הנעלים, הוא יצא בחשאי לדרכו האחרונה. מורשתו הספרותית והמוסרית של טולסטוי, מתקן העולם ומחפש המשמעות, משפיעה על חיינו עד עצם היום הזה.
למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=2105

(חלק ב') נחוש למצוא טעם לחייו, החל טולסטוי לנבור בספרי הבשורה הנוצרית. עד מהרה הוא השתכנע, כי מוסדות הכנסיה סילפו את אבן הראשה של תורת ישו. הרעיון שעומד בבסיס כל הדתות, כך טען טולסטוי, הינו הקריאה לאהבה בין בני האדם והתנגדות לכוח. האמונה בעיקרון זה, שאותו זיהה עם משמעות חייו, הביאה את טולסטוי לשורת צעדים מסוכנים בתכלית: הוא התעמת עם מוסדות המדינה, הדת והצבא; דחה את רעיון הרכוש הפרטי; וקרא להתקוממות בלתי-אלימה. בכך קרא טולסטוי תיגר על גורמי הכוח האימתניים ביותר ברוסיה הצארית, שהחליטו להשיב מלחמה שערה.
למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=2100

(חלק א') הרוזן לב טולסטוי היה מדגולי הסופרים בכל הזמנים. יצירות המופת שלו, "מלחמה ושלום" ו"אנה קארנינה", נמנות על פסגות הספרות העולמית. ואולם למן שנות עלומיו, התאפיין טולסטוי דווקא בהתנהגותו הפרוצה ושלוחת הרסן. לאחר שהשתתף במלחמת קרים, החליט טולסטוי להקדיש את כל כולו למלאכת הכתיבה. עד מהרה יצא שמו ברחבי רוסיה, כסופר מחונן משכמו ומעלה. ואולם בהדרגה, החל טולסטוי לראות בספרות מותרות ותו לא, ופנה לאפיקים חדשים. ואז, בספטמבר 1869, זמן קצר לאחר שפרסם את "מלחמה ושלום", גילה לפתע טולסטוי שאין כל משמעות לחייו.
למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, אשר בהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=2097