(חלק ג') כתב האישום שהוגש נגד סוקרטס, הפילוסוף שבע-הימים, היה חמור ביותר: הוא נחשד בכפירה באלים, בגביית תשלום מתלמידיו, ובהשחתת הנוער האתונאי. סוקרטס חייב היה להגן על עצמו בפני מליאת השופטים, ביודעו כי אם יורשע, יוצא להורג. בתחילה, נראה היה שסוקרטס מפריך על נקלה את האישומים השונים. אולם דווקא אז, הוא החליט לפתוח את תיבת פנדורה: נאום ההגנה של סוקרטס קיבל תפנית התקפית, והכול הפך לטרגדיה יוונית משובחת.
למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, אשר בהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=1807

(חלק ב') בעקבות המסר השמיימי של כוהנת אפולון, יצא סוקרטס לשליחות האלוהית שלו במלוא המרץ: הוא נחוש היה לגלות אם אכן היה החכם מכולם. בדומה לסופיסטים בני דורו, סוקרטס בחר להתמקד בחקר האדם, בדגש על הגדרת המידות הטובות. דרך החקירה שלו נקראה "דיאלקטיקה", והוא יישם אותה בהיגיון חסר-רחמים על נכבדי אתונה. מחקירותיו המרובות למד סוקרטס, כי חוכמתו היתרה נבעה מכך שידע שאינו יודע. בהדרגה הצטרפו נחקריו המבוזים של סוקרטס, לקהל מבקשי-רעתו שהלך וגדל. הם המתינו לשעת כושר כדי להיפרע ממנו. כאשר התברר ששניים מתלמידי סוקרטס היו מעורבים בניסיונות לקעקע את הדמוקרטיה האתונאית, בחסות כידוני ספרטה השנואה, נפל הפור. בשנת 399 לפני הספירה, הועמד סוקרטס לדין באתונה עירו. העונש שריחף מעל ראשו של הפילוסוף בן השבעים, היה גזר דין מוות.
למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=1798