פרק מספר 63: רוזה פארקס – האישה שעמדה על זכותה לשבת

רוזה פארקס הייתה פעילה פוליטית שחורה, אשר במעשה אמיץ אחד, שינתה את פניה של ארצות הברית. כבר מילדות, פארקס נאלצה להתמודד עם נגעי הגזענות, העוני והאפלייה לרעה. היא אף גדלה ובגרה בצל החשש המתמיד מלינץ', רק בשל צבע עורה. ואז, בסופו של יום עבודה מפרך אחד, פארקס החליטה שמשהו חייב להשתנות: היא גמרה אומר בלבה להתקומם נגד אפליית השחורים בכלל, ובתחבורה הציבורית בפרט. מחאתה העיקשת של פארקס, הציתה חרם עירוני והתקוממות לאומית מרשימים, והפכה לאחד האירועים המכוננים במאה העשרים. לימים תזכה פארקס לכינוי "האמא של התנועה לזכויות האזרח" בארצות הברית.

למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=1740

פרק מספר 21: מוחמד עלי – האיש שהניף את הדגל השחור (חלק ב'. שמע באיכות בינונית)

חלק ב': אחרי הקרב עם ליסטון, עלי הכריז כי קיבל עליו את עקרונות "אומת האסלאם", שחבריה מוכרים בתור "המוסלמים השחורים". אז גם מת שמו הישן, קסיוס קליי, ובמקומו נולד השם שבו הוא מוכר עד היום, מוחמד עלי. אולם הפצצה שהטיל עלי, כעבור שלוש שנים בלבד, כבר הכתה גלים בכל רחבי ארצות הברית: הוא סירב להתגייס לצבא וללחום בוייטנאם, כל עוד נמשכה אפליית השחורים במדינה. להחלטה האמיצה הזו, היו השלכות חריפות מאוד על עלי, שהיה בשיא הקריירה המקצועית שלו. רק בתחילת שנות השבעים שב עלי להתאגרף, ובמרוצת השנים, החזיק שלוש פעמים בתואר אלוף העולם. לאחר פרישתו, התברר כי שנותיו של עלי בפסגת עולם האגרוף, תבעו ממנו מחיר אישי כבד. למרות זאת, עלי הפך מאחד האנשים השנואים בארצות הברית, לגיבור תרבות בינלאומי. חשוב יותר, הוא הפך לאחד מן הבולטים שבקולות נגד המלחמה, ובעד שוויון זכויות לשחורים.

למידע על המקורות וקטעי המוסיקה, שבהם נעשה שימוש:
https://niv-goldstein.com/?p=1057